בנם של ליאת ויניב. אח ליואב, המבוגר ממנו, ולגילי ושקד, הצעירות ממנו. נולד ביום י' בסיוון תשס"ד (30.5.2004).

נפל בקרב ביום כ"ג בתשרי תשפ"ד (8.10.2023) בקרבות מול מחבלים בקיבוץ בארי.

אריאל ילד של אהבה, כתבו הוריו, תום, חום, טבע ובני אדם. דומה לקשת צבעונית שמציצה מאחורי עננים: מלא בצבעים, יופי פנימי וחיצוני, רב גוונים אהבות וכישרונות. השאיר חותם עמוק בתשע-עשרה שנותיו בליבם ובנשמתם של הסובבים אותו, וימשיך איתם לעד.

נולד במושב תלמי יחיאל ועבר עם משפחתו לקיבוץ רבדים בהיותו בן שנה. תינוק חייכן ונוח, שאהב לישון בכל מקום ובכל מצב, תכונה שהייתה מאז מסימני ההיכר שלו. הוא הסתגל בקלות לשינויים: לדמויות חדשות, שינויי שיגרה, פעילויות חדשות וכל מה שהחיים הציעו לו. התנסה במזון בטעמים מעניינים. אפילו נהג לזחול אל סלסילת הבצלים והשומים ולנגוס בהם, בלי להירתע.

ילד שובה לב, עם חיוך שובב ופני מלאך. אהוב על הוריו, אחיו וחבריו, שנהנו משמחת החיים שלו, מההומור והצחוק המתגלגל, מטוב הלב והרגישות. הקשר עם אחיו הבכור היה חברי וקרוב, והם שיתפו זה את זה בסודות הכמוסים ביותר. היה אח גדול מסייע ואכפתי לשתי אחיותיו, ואף נהנה להקניט אותן ולהצחיק עד דמעות. יואב אחיו כתב עליו: ״זה הדבר שהכי יקר לי בעולם. מגיל אפס... החיוך של אריאל זה משהו מיוחד. ברגעים הכי קשים שלו הוא נשאר עם חיוך על הפנים." גילי אחותו: "אח שלי שגדול ממני בשש שנים, והדמות להערצה בשבילי לכל דבר: בין אם זה החיוך או האופטימיות.״ שקד אחותו: ״כשאמרו לי שאני הגרסה שלך בבת הרגשתי שמחה. זאת המחמאה הכי טובה שיכולתי לקבל.״

ילדותו בקיבוץ הייתה מאושרת. התחנך בגני הילדים, טייל בחיק הטבע, שיחק בחצר הגרוטאות וטיפל בחיות המשק. הצטיין בהרכבת פאזלים ובמשחקי בנייה, והיה סבלני ויסודי בעבודותיו. יצר קשרי חברות קרובים עם בני גילו, שכבת "הפיתמים".

למד בבית הספר היסודי "האלה" בקיבוץ כפר מנחם. תלמיד נבון, בעל ביטחון עצמי, מנהיג כריזמטי, ועם זאת צנוע ושקט. המשיך את לימודיו בקיבוץ בתיכון "צפית", במגמת מדעי הסביבה ותיאטרון, במסגרת חלקית של פנימייה. העדיף למידה עצמאית על פני שיעורים פרונטליים שבהם המורה מרצה בפני התלמידים. הגיע להישגים טובים מאוד בלימודים למרות מיעוט הזמן שהקדיש לכך. מוריו כתבו עליו: "תמציתי, ענייני, בז לשטויות ודוהר עם כוחות"; "מנהיג, דוגמה ומופת. חבר אמפתי, בוגר ודבק: הוא היה דבק של כל חבורה ובכל מקום שהיה"; "הלימודים לא היו בראש מעיינך. לא פלא. חתיך המחץ, בנות רודפות אחריך, והלמידה ממש לא מעסיקה אותך ובצדק.״

כנער הוקף בחברים אוהבים, שצחקו מהחיקויים, ממעשי הקונדס ומההברקות שלו. טייל איתם בשדות ובנחל, יצא למסיבות, ישב ב"זולות" ובמועדון בקיבוץ, הקליט איתם שירים ב"מקלט המוזיקה" ובילה בים. בכישרון יצר סביבו קהילה, והנהיג אותה בחן ובנועם. ניחן ביכולת להרגיש כשמישהו מוטרד, עצוב או כאוב, ולהיות שם עבורו בנוכחות שקטה ואוהבת. כתבו עליו חבריו: ״המנהיג המוסרי שלנו"; ״בן אדם של ערכים שלא נגרר אחרי כולם, אלא עומד על שלו גם כשאחרים עשו אחרת״; "חייכת חיוך רחב, וישר גרמת לי להרגיש שייך״, ״עוגן לקבוצה, פשוט הלב של כולנו.״

אריאל היה חניך במסגרת "החינוך החברתי" בקיבוץ רבדים, ואחר כך הדריך בה. כמו כן היה חניך ומדריך בתנועת "השומר הצעיר".

מגיל צעיר עסק בספורט, ואהבתו הגדולה הייתה כדורסל: מכיתה ה' ועד י"ב שיחק בקבוצת הכדורסל "שועלי צפית", ושימש לאורך השנים קפטן הקבוצה. כתבו עליו חבריו: ״היית הלב של 'השועלים', הקפטן האולטימטיבי״. העריך את מאמני הכדורסל שלו, ולמד מהם על רוח ספורטיבית ועידוד להישגים. כמו כן שיחק בנבחרת הכדורגל של קיבוצו, "הפועל רבדים". עסק במגוון פעילויות ספורטיביות נוספות, כמו קפוארה, סקי, רכיבה על אופניים, פינג פונג, טניס ורכיבה על סוסים.

מלבד העיסוק בספורט, התמיד לאורך שנים בחוגי שחמט וקרמיקה. מנהל מחלקת הכדורסל במועצה אזורית יואב כתב: ״כמו באימונים ובמשחקים, כך גם בבארי היית ראשון להגיע. כמו לפני משחק מול כל קבוצה כך גם מול המחבלים, לא פחדת מכלום ובאת לנצח. כמו בקבוצת הכדורסל בה חיברת בין כולם כך גם בצוות שאיתו נלחמת. כמו על המגרש שהיית ראשון להרים מהפרקט שחקן שנפצע, כך בקרב היית הראשון לחלץ את המפקד שלך שנפצע. כמו על המגרש שלא פחדת לקחת את המהלך האחרון כך גם בקרב לא פחדת ללכת כל המהלך שלצערנו היה האחרון.״

אהבתו לאוכל ולבישול הייתה גדולה כשנחה עליו הרוח היה מבשל מטעמים ביצירתיות וברוחב לב. שילב בין מטבחים וסגנונות בישול שונים. הכין בין השאר מאכלי עדות, כריכים מושקעים, שיפודי שווארמה ומנות מהמטבח האיטלקי. נהנה לתת לסובבים לטעום את יצירותיו ולקבל חוות דעת. אהב לבשל עם חבריו ב״מועדון מוסד״, מועדון הנוער של הקיבוץ.

לאריאל היה חיבור וזיקה עם בעלי חיים. השתתף בטיפול במשק החי המשפחתי: כלב, חתולה, תרנגולות, יונים, סוסים, שרקנים, אוגרים, ארנבים וצ'ינצ'ילות. התלונן כאשר נאלץ להשכים קום ולטפל בחיות, אך עשה את מלאכתו בחום, בחריצות וביסודיות. קשר מיוחד נרקם בינו לבין הכלב צ׳ארלי שכונה על ידו ״צ׳ארלוס״. כשאריאל היה מגיע מהצבא לחופשות סופ״שים הוא היה מלהיב ומשתולל איתו, מכניס אותו לחדרו וחולק איתו שינה משותפת במיטה.

אריאל היה "יזם בנשמה", בעל חוש חד לעסקים, ומגיל צעיר חלם ותכנן איך הוא מרוויח את המיליון הראשון. אהבתו לשינה לא הפריעה לו להשקיע חשיבה ומאמצים לייצור רווחים. עבד בקיבוץ ומחוצה לו בהדרכה, בכלבו, ברפת, במסעדות ועוד. פתח קיוסק בחדרו בפנימייה, ולשם כך הביא מקרר גלידות ודאג לאספקת חטיפים וממתקים. ארגן מסיבות ויזם ערבי המבורגר, "הפיתמבורגר", עם חבריו לשכבה. תפעל עם חבריו את "פיצה שנלר", עסק שזכה לשבחים על הפיצה האיכותית והמחירים החברתיים. בשנים האחרונות אף התעניין בהשקעות בשוק ההון וניהל תיק נכסים קטן.

אריאל זכה לאהבה גדולה וזוגיות ממושכת של למעלה משנה עם עמית מקיבוץ חצור, שלמדה שכבה מתחתיו בצפית. בין עמית לאריאל היה קשר אוהב, תומך ומשמעותי. הזוגיות ביניהם התחילה עוד כשאריאל היה בכיתה י', וגם בצבא, למרות החופשות הקצרצרות, הזוגיות ביניהם פרחה. מתוך הדברים שכתבה עמית: ״מצד אחד ביטחון עצמי וכריזמה, כאלה שמרגישים מהצד השני של החדר, ומצד שני צניעות וביישנות מפתיעים... היה לא פראייר בכלל, בן אדם חריף כל כך, ובו בזמן עם הלב הכי טוב בעולם. היו לו תמיד הכוונות הכי טהורות וטובות, ותמיד היה עוזר לכולם כולל כולם.״; ״גם קיבוצניק וגם אוהד בית״ר, גם הלוחם הכי טוב, וגם הכי חפ״שן. שטותניק שעושה בלאגן ויחד עם זאת עם כל כך הרבה כיבוד הורים״; ״לימדת אותי איך נראית אהבה... איך מרגיש להיות הכי ברת מזל.״; ״אהבת חיי שלי, החצי השני שלי, הנשמה התאומה שלי, חבר הנפש שלי.״; ״אני זוכרת שאמרת לי שגם אם אי פעם זה יגמר, יש לנו אהבה שמספיקה לחיים שלמים, וזה נכון אריאלי.״

ביום 11.8.2022 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד 890 ("אפעה") של חטיבת הצנחנים. סיים טירונות והוכשר לתפקיד "נגביסט", מפעיל מקלע קל להסתערות. "אוחנה הגדול", כך כינו אותו הלוחמים. שימש ציר מרכזי ב"צוות איתור ותקיפה" (את"ק) של הגדוד. כתבו עליו מפקדיו וחבריו: "לא הפסקתי להעריך אותך בתור לוחם, ובראש ובראשונה בתור אדם"; "הבוס הגדול והלב האת"קי"; "אוחנה זה ההגדרה לאיך חבר צריך להיות". חבריו מספרים שהיה אוזן קשבת עבורם, ועזר להם ברגעים הקשים של הטירונות והמסלול בשקט ובצניעות שאפיינו אותו.

הזיקה לדת ולמסורת אפיינה אותו. ביום כיפור תשפ"ד השתתף בתפילה לאורך כל היום, לצד אביו, ואף נשא בידיו את ספר התורה שנכתב לזכר סבו מקסים, ועבר בין המתפללים. בקרב בבארי מצא כיפה זרוקה באחד הבתים המפוייחים ומנוקבי הכדורים ו"הדביק" אותה לראשו של אחד מחבריו החילוניים לצוות למזל ולאמונה. החבר המשיך עם הכיפה לקרבות בעזה - ציווי החיים של "אוחנה הגדול".

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

בשבת זו שהה אריאל עם חבריו לגדוד בבסיס נבי מוסא, מחנה אימונים בבקעת הירדן. עם פלישת המחבלים ליישובי העוטף, הוטסו הלוחמים בשני מסוקים לאזור קיבוץ עלומים, נחתו בשעה אחת-עשרה וצעדו אל קיבוץ בארי, שהותקף בידי כשלוש-מאות מחבלים. עם הגעתם לקיבוץ נתקלו הצנחנים באש כבדה, שגרמה לפגיעות בכוח. בוצעה היערכות מחדש, ואריאל הועבר ל"צוות חוד", החוליה המסתערת ראשונה. הוא לחם בעוז, עבר מבית לבית, שחרר אזרחים וחיסל שמונה מחבלים בטווח קצר, בגבורה עילאית ובקור רוח.

למוחרת בצוהריים, אחרי למעלה משלושים שעות לחימה, הסתער מפקד "צוות החוד" על ביתם של יובל ומעין בר, שנרצחו במקום בבוקר 7.10, ונפצע מירי מחבל שהסתתר שם. אריאל הסתער בעקבותיו כדי להצילו ולחסל את המחבל, ונפגע מצרור כדורים שאחד מהם חדר למותנו. הוא נהרג במקום בפנים שלוות, ועם החיוך שאפיין אותו על שפתיו.

רב-טוראי אריאל אוחנה נפל בקרב ביום כ"ג בתשרי תשפ"ד (8.10.2023). בן תשע-עשרה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ רבדים. הותיר הורים, אח ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

המוזיקה ליוותה את אריאל בכל תחנות חייו: אהב מגוון סוגי מוזיקה. נהנה לשמוע בנסיעות, בעבודה במסיבות ובכלל בכל מצב. השיר האהוב עליו - " נפרדנו כך" שכתבה סמדר שיר והלחין ושר אבנר גדסי. אריאל אמר שהוא מחכה לחורף כי זה שיר שהכי עצוב לשמוע בחורף. ברגע מרגש מיוחד, בשבעה של אריאל, הגיע אבנר גדסי עם בנו וביצע את השיר למשפחה ולחברים. גם בר צברי, אחד הזמרים האהובים על אריאל, הגיע בשבעה ושר את שירו "ניצוצות" שמילותיו התאימו באופן מצמרר.

כתבה סבתו כרמלה: "אריאל, כמה גאווה הבאת לנו עם מדי הצנחן, כשכולם אמרו שאתה מהמם, והתנפחתי כמו טווס. האמת, אהוב שלי, זה קורה לי גם עכשיו. מתגעגעת לחיבוק הענוג שלך, לחיוך המתוק, לאהבה הגדולה שהפצת סביבך. מחפשת משמעות בפרטים כמו בשם שלך: כשקוראים אותו מהסוף להתחלה מתקבל 'לא ירא', ומבינים שזה הגיבור שנועדת להיות. מייחלת להרגיש אותך לעד, להיאחז בשמחת החיים שהייתה לך, ולדעת שמכאן צריך להמשיך אותך, ובחיבוק גדול של כולנו אנחנו נעשה את זה".

כתב דודו יורם: ״כדור האש שהיה באריאל הוא זה שפעם בו בבארי, הוא זה שהדביק באהבה את כל הסובבים אותו בתשע-עשרה שנותיו הקצרות. זהו אותו כדור אש שהדביק את כל אותם אלפים שהגיעו לשמוע ולספר עליו. אריאל נולד איתו והתחשל בתוכו, העלה בתוכו להבות של אכפתיות אין-סופית, רדיפה וחיפוש אחר צדק, ומעל הכול חמלה. חמלה ענקית. הדאגה לבני אדם מוחלשים, פגועים או כאלה שהגורל לא שפר עליהם, ליבתה את כדור האש והאירה מתוכו. אותו האור שנבע ממנו נגע בכולם, והציף באהבה. כל זה היה ארוז בילד בן תשע-עשרה, מלא בלהט נעורים, רגיש עד כאב, וביישן. ביישן מאוד. הוא נחשף לזוועות בבארי, וכשכדור האש הזה פועם בו, גיבור אמיץ ללא חת ומלא בערכים, הייתה לו, לאריאל, דרך אחת. הוא נלחם, הוא שחרר, הוא הציל, הוא וה'נגב'. זה היה מספיק".

משפחתו וחבריו של אריאל מנציחים את זכרו בדרכים שונות.

בנחל תמנה, הסמוך לקיבוץ רבדים ("נחל הסרטנים", בפי ילדי הקיבוץ), אחד ממקומות הבילוי שהיו האהובים על אריאל, הוקמה פינת הנצחה לזכרו ביוזמת נוער הקיבוצים חפץ חיים ורבדים.

בבית משפחת בר בקיבוץ בארי הוקמה פינת הנצחה למעין ויובל בר שנרצחו בבית, לנווה לקס מסיירת מטכ"ל שנהרג באותו בית ולאריאל. זהו מרחב הנצחה שנועד להידברות, לחיבור ולהקשבה.

בית הכנסת בקיבוץ רבדים נקרא על שמו, "אהבת אריאל".

קבוצת הנוער בכדורסל של מועצה אזורית יואב, שבה שיחק שנים רבות, נקראת "הפועל יואב צפית אריאל" לזכרו.

עמית ביג'אוי, אחות של חבר מהצוות של אריאל, כתבה ושרה לזכרו את השיר "כשהיום הזה יחלוף", הניתן להאזנה ביוטיוב, ואלה כמה ממילותיו: "כל הלילה רק נלחמת / בסיוטים אמיתיים / שלא ראית כשישנת / בחלומות הכי גרועים. // כל הלילה לא נרדמת, / עכשיו אין זמן לחשוב יותר, / הראש רוצה תמונה אחת, / הגוף רוצה לא לוותר".

בעקבות הקשר האמיץ בין אריאל לחייל הבודד ששירת איתו בצוות, המשפחה פועלת להקמת מיזם מגורים לחיילים בודדים בשירות קרבי בקיבוץ רבדים, "הבית של אריאל".

בני השכבה של אריאל שוקדים על הקמתו של "מצפה אריאל" ב"גבעת העפיפונים" בשדות רבדים.

דף הנצחה לאריאל, remember_ariel_ohana הוקם באתר אינסטגרם. ביוטיוב יש סרטונים לזכרו בדף @Ariel-si8ml.